יום ראשון, 2 בנובמבר 2014

לראש השנה: המלך המשפט

המלך המשפט

היהדות אינה קוראת לשלטון אנשי הדת, אך מבקשת שחוק המדינה ומערכת המשפט יהיו כפופים לה' 

עדו רכניץ
במרכזן של תפילות ראש השנה נמצאת המלכת ה': "מלוך על כל העולם כולו בכבודך". מה המשמעות המעשית של מלכות ה'?
מלכות ה' בתרגום ליוונית היא תיאוקרטיה – שלטון הא-ל. המילה היוונית, שטבע יוסף בן מתתיהו, כמעט ואיננה מופיעה במקורות היהודיים עד לערב הקמת מדינת ישראל. אולם, על המאפיינים של מלכות ה' ניתן לעמוד מתוך ההלכות העוסקות במבנה המשטר.

הפרדת רשויות

בפתח הדברים ניעזר במושגים מעולם מדעי המדינה כדי לחדד את המסרים ואמירות הקיימות בהלכה. במדעי המדינה יש שתי משמעויות מעשיות למשטר דתי: משטר שהחוק שלו דתי (תיאונומיה) ומשטר שנשלט בידי אנשי דת (היירוקרטיה). ישנן הגדרות אחרות שמפאת קוצר היריעה וחוסר הרלבנטיות שלהן נשאיר בצד.
מהו אם כן המאפיין של המשטר הדתי היהודי?
באופן ברור אפשר לקבוע שהשלטון היהודי איננו נתון בידי אנשי הדת. אמנם המלך צריך להיות ירא שמיים (רמבם מלכים א, ז), אולם, הוא איננו יכול להיות דיין בסנהדרין כדבר הרמב"ם (סנהדרין ב, ד): "ואין מושיבין מלך ישראל בסנהדרין". בירושלמי (הוריות ג, ב) אף נאמר: "אין מושחין מלכים כהנים", דהיינו, אסור שהמלך יהיה כהן, וכך כתב גם הרמב"ן (בראשית מט, י) על מלכי חשמונאי.
אמנם, המלך המשיח יהיה גם איש רוח יוצא דופן כפי שכתב הרמב"ם (תשובה ט, ב): "מפני שאותו המלך שיעמוד מזרע דוד בעל חכמה יהיה יתר משלמה, ונביא גדול הוא קרוב למשה רבינו, ולפיכך ילמד כל העם ויורה אותם דרך ה'." אולם עד אז, ישנה הפרדה בין אנשי הרוח ואנשי המעשה, ולכן, ניתן לומר שתיאוקרטיה יהודית איננה שלטון אנשי הדת, אף שמאנשי השלטון נדרש להיות עובדי ה', לפחות כמו כל אחד אחר, אם לא יותר.

גמישות חוקתית

כעת יש לבדוק את ההגדרה השניה – משטר שהחוק שלו דתי. הגדרה זו נראית הולמת היטב את המשטר היהודי, שהרי חוק התורה עוסק לא רק בעבודת ה' הפרטית, אלא גם בחוק האזרחי והמנהלי ובמבנה המשטר וסמכויותיו.
ואכן הריא"ה הרצוג (תחוקה לישראל על פי התורה א, עמ' 3): הגדיר כך תיאוקרטיה "מדינה שתחוקתה והמשפט שלה, על כל פנים בעיקרם, מכריזים על עצמם שהם ממקור על טבעי, על-אנושי... המלה "בעיקרם" שהשתמשנו בה כאן, מרמזת... שאותו השם אינו הולם מדינה שבה הגורם האנושי ברקע של תחוקה ומשפט אינו יכול להתבטא ולהתגלות אלא במסגרת ידועה של צו על-אנושי ועפ"י סמכויות הנתנות לו מאותו צו" (ראו עוד: הרב שלמה גורן, תורת הפילוסופיה, עמ' 23).
הגדרה זו  כוללת שלושה עקרונות: הראשון, שהחוק הבסיסי, הוא חוק התורה.
השני, שהמשפט" קרי, השיפוט, הוא שיפוט דתי ולא אזרחי. מאחר שהחוק הוא הרכיב הדתי במשטר, הרי שגם פרשנותו נתונה בידי אנשי הדת, שהרי אין משמעות לחוק ללא מפרשיו, ואכן הרמב"ם פוסק שהתדיינות צריכה להיעשות בפני תלמידי חכמים בלבד (רמב"ם כו, ז) "ולא לפני הדיוטות".
השלישי, שניתן להוסיף תקנות אזרחיות כאלה ואחרות, במסגרת הסמכות שהחוק הדתי מאפשר, ולכן החוק הוא רק "בעיקרו" חוק דתי. כידוע יש מקום לתקנות אלו במסגרת משפט המלך, במסגרת הכלל "דינא דמלכותא – דינא" ובמסגרת תקנות הקהל. שלושת המסגרות מאפשרות את הגמישות והרלבנטיות של החוק הדתי בהתמודדות שלו היא שינויים טכנולוגיים, כגון, המצאת הדפוס והיווצרות תחום הקניין הרוחני. כמו גם עם שינויים חברתיים, כגון, המהפכה התעשייתית והצורך בחוקי מגן על העבודה.

את הקשר המובהק בין מלכות ה' לבין משפט התורה, אפשר וצריך לממש לא רק בראש השנה, כפי שנאמר בתפילה: "השיבה שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחילה והסר ממנו יגון ואנחה – ומלוך עלינו אתה ה' לבדך בחסד וברחמים וצדקנו במשפט".

פורסם במוסף צדק של מקור ראשון גיליון מס' 894 בתאריך 24.09.14

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה