סקירת פסק דין: רישום בטאבו בהלכה

רישום בטאבו בהלכה

בסכסוך על זכויות בניה קבע בית הדין שרישום בטאבו גובר על חוזה  שנחתם

הרב שמואל פולצ'ק

מקובל להסתמך על רישום בטאבו, על מנת לעמוד על זהות בעלי הזכויות השונות בקרקע. ברור כי לדבר זה יש משמעות הלכתית, אולם לא תמיד ברור איזה משקל הלכתי יש לתת לרישום בטאבו. סוגיה זו עלתה לדיון בבית הדין של ארץ חמדה גזית בירושלים (תיק מס' 73046, בפני הדיינים: הרב יוסף כרמל; אב"ד, הרב דניאל מן, הרב סיני לוי), ובבקשת הרשות לערעור על פסק דין זה (בר"ע 73046, בפני הרב אהרן כ"ץ, אב"ד).

ערעור במשפט העברי

אגב כך נעיר כי במשפט העברי אין מסורת מושרשת של זכות ערעור על פסקי דין, כפי שמקובל במשפט של מדינת ישראל, ובמדינות רבות אחרות. כמו כן, גם בחוק הבוררות של מדינת ישראל, שמאפשר אכיפה של פסקי הדין של בתי הדין לממונות, אין הכרח לאפשר ערעור או ביקורת על פסק דין של בורר (אף שהדבר אפשרי, במיוחד לאחר התיקון לחוק). אולם, ברשת בתי הדין "ארץ חמדה גזית" ישנו הליך של ערעור ברשות, על פיו, אב"ד שלא ישב בהרכב הראשון שדן בתיק צריך להחליט אם לאשר את בקשת הערעור, ואם הוא מאשר את הבקשה התיק נידון שוב בפני הרכב דיינים אחר. בקשה כזו הוגשה במקרה שלפנינו.

חוזה מול רישום?

התובע, יזם לפני כשלושים שנה בניית בניין דירות בן שלוש קומות, בו נבנתה דירה בקומה השלישית עבור הנתבעים, וארבע דירות בשתי הקומות הראשונות, עבור קרובי משפחתו של התובע. באחד ההסכמים שבין התובע והנתבעים נכתב ייפוי כוח בלתי חוזר לתובע, בו הוא רשאי: להוסיף על הבניה, להצמיד לדירות שימצא לנכון חלקים מהחצר ומהבניין שאינם חלק מהרכוש המשותף, וכן לשנות את צו הרישום של הבית המשותף והתקנון המצוי.

כעבור שנים, בעקבות שינויים בתב"ע נוצרה אפשרות לבניה של קומה נוספת על הגג. לשיטת התובע, מכיוון שלא נכתב בהסכם במפורש שהגג הוא חלק מהרכוש המשותף, הרי שהגג והזכות לבנות עליו נותרו שלו, והוא דרש להשתמש בזכותו לבנות על הגג.

לעומתו, הנתבעים טענו שאין לו כל זכות כזו, ובטאבו רשום הגג כרכוש משותף של בעלי הדירות, ולא של התובע. לדברי הנתבעים, הזכויות שהיו לו כמיופה כוח לא נועדו לתקופה שלאחר גמר הרישום בטאבו, אלא רק לתקופת הבניה ועד לגמר רישום. כמו כן, אם יש ספק, הנתבעים מוחזקים בגג, הן בפועל בהשתמשותם בו, והן על פי הרישום בטאבו. על כך השיב התובע כי הרישום בטאבו אינו הוכחה על פי ההלכה לבעלות, אלא במקרי ספק, ואילו כאן נוסח החוזה ברור, והרישום בטאבו נועד למטרות שונות ואינו משקף את הבעלות האמיתית.

רישום כראיה וכקניין

בית הדין פסק כי נטל הראיה הוא על התובע. זאת מכיוון שההלכה מכירה במרשם המקרקעין (טאבו) כראיה לבעלות (פסקי דין רבניים ח"ג עמ' 75). וכן מכיוון שעל פי ההלכה, כאשר אדם מחזיק בקרקע שלוש שנים, נטל הראיה עובר אל המערער על בעלותו, ואין זה מספיק שהמערער יוכיח שהוא היה הבעלים קודם לכן (ע"פ חידושי הר"ן מסכת בבא בתרא כח ע"א).

בנוסף, אין להגדיר זאת כ"חזקה שאין עמה טענה (משפטית)" שאינה מועילה, שכן הנתבעים טוענים שרכשו את הזכויות כדין בזמן המכירה או בזמן הרישום בטאבו. ומכיוון שלכל היותר העלה התובע ספק, אין לשנות את מצב הזכויות הרשום בטאבו והמוחזק בשטח.

בהחלטתו בבקשת רשות הערעור הוסיף אב"ד הרב אהרן כ"ץ כי לרישום בטאבו יש מעמד של מעשה קניין על פי ההלכה, והוא אינו רק ראיה (ע"פ פסקי דין רבניים ח"ו מעמ' 376 והלאה). ובכלל כל מטרת החוקים בדבר רישום המקרקעין נועדה כדי למנוע אי-בהירות כגון זו העולה במקרה הנדון. כמו כן, ברור שהפרשנות הפשוטה של החוזה היא שייפוי הכוח לא נועד להקנות לתובע זכויות שאינן רשומות במרשם לאחר תום הרישום. על כן  דחה הרב כ"ץ את בקשת רשות הערעור.

פורסם במוסף צדק של מקור ראשון גיליון מס' 893 בתאריך 19.09.14

סקירת פסק דין רבני: הצבת תנאי בגירושין

הצבת תנאי בגירושין

ע"פ שיטת מהרשד"ם, לא ניתן לכפות על בעל שמציב תנאים. הדיינים חלוקים על יישומה, אך הכל מודים שכשהתנאי אינו בר קיום אין לעכב את הגט

עדו רכניץ

אחת מסלעי המחלוקת המשמעותיים בעולם הדיינות בכלל ובבית הדין הרבני בפרט היא שיטת המרשד"ם, רבי שמואל בן משה די מדינה (1506-1589), מחשובי הפוסקים בסלוניקי. מהרשד"ם כתב כך (שו"ת מהרשד"ם אבן העזר, מא): "שלא אמרו שכופין אותו לגרש אלא אם [הבעל] אינו רוצה לגרש כלל, אבל אם ירצה לגרש אלא שרוצה להטיל אי זה תנאי בגט – בזה ודאי לא אמרו שכופין לגרש בלא תנאי, ומי שיכוף בדרך זה כמעט הייתי אומר שחזר ונפל במכשול הכפיה".

כלומר, גם לגבי אותם מקרים בהם הבעל חייב לגרש את אשתו, אם הבעל יאמר שהוא מסכים לגרש בתנאי כזה או אחר והאשה תסרב לקבל את התנאי – לא ניתן לכפות על הבעל את הגט. משמעות פסיקה זו, מותירה בידי בעל את האפשרות לדרוש מאשתו תנאים שונים תמורת הסכמתו להתגרש, גם אם באופן עקרוני בית הדין כבר קבע שעליו לגרשה.

ייקוב הדין את ההר

בין דייני בית הדין הרבני נטושה מחלוקת בשאלה האם ועד כמה לקבל את עמדתו של מהרשד"ם, וביטוי נוסף לכך ישנו בפסק דין שניתן על ידי בית הדין הרבני הגדול (תיק מס' 880581/9, בפני הדיינים: הרב הראשי לישראל הרב דוד ברוך לאו‏, הרב ציון אלגרבלי, הרב א' אהרן כץ, נימוקי פס"ד ניתנו בתאריך כ"ה בתמוז התשע"ד, 23/07/2014).

את עיקר פסק הדין כתב הרב הראשי, הרב דוד לאו, שכתב שאמנם במקום בו טענות הבעל מוצדקות על פי דין וקשורות ללב הגירושין יש לקבל את טענתו, כפי שכתב גם מהרש"ם לגבי בעל שדורש מהאשה להחזיר לו את חפציו קודם לגירושין (שו"ת מהרש"ם ה, ס): "בנידון דידן שרצה לגרשה רק בתנאי שתחזיר לו החפצים שלו, והדין עמו בזה, בודאי אין בידינו לכופו".

כאשר מדובר בתנאים שהבעל דורש מדעתו, כאמור שיטת מהרשד"ם שיש לקבל את דרישותיו. אולם, פוסקים אחרים חולקים עליו וביניהם הרשב"ש (שו"ת הרשב"ש, שפג) שכתב: "אותם המוזכרים בפרק המדיר וזולתן שהדין נותן לגרש, למה יתנה עליה? יקוב הדין את ההר!". דהיינו, כאשר על פי דין על הבעל לגרש את אשתו והוא מערים תנאים שאינו זכאי להם על פי דין – יש לכפות עליו לתת גט.

נפשה קשורה בילדיה

אמנם, מהרשד"ם עצמו כתב שהבעל אינו יכול להתנות תנאים שהאשה אינה יכולה לקיימם, כגון, שלא תלך לבית הוריה לעולם. חשוב להדגיש שאין הכוונה רק לתנאי שבאופן פיזי לא ניתן לקיימו, אלא לכל תנאי שיש קושי גדול לקיימו. ומכאן הסיק בשו"ת עין יצחק (אה"ע ב, מ, אות יז): "שהטיל עליה שתטלטל את עצמה ממקום מולדתה ובית אביה ומגורה למקום אחר, דזה הוי כמו גלות, דודאי על תנאי קשה כזה אין יכול מן הדין לגרשה ולהטיל עליה ענין קשה כזה".

דוגמא מובהקת לכך היא דרישות של הבעל בעניין משמורת הילדים. ואכן גם הרב אברהם שרמן בשבתו בבית הדין הרבני הגדול, שככלל פסק כדעת מהרשד"ם, הגביל זאת כך: "פעמים רבות בתיקים בהם בעל שמעגן את אשתו מליתן לה גט, שחויב ליתן ע"פ דין, וטוען בפני בית הדין שמוכן ליתן גט בתנאי שהאשה תעביר את הילדים למשמורתו, והאשה מסרבת לנתק עצמה מילדיה... אין לקבל את תנאי של הבעל... שכן מאחר שנפשה קשורה בילדיה אנוסה היא ע"פ רגשותיה...".

לכך מוסיף הרב לאו וכותב ש"עיקר הדיון בקביעת המשמורת של הילדים תלוי בטובת הילדים ולא ברצונם של הוריהם, ואם כן יש מקום לומר שלכולי עלמא יש כאן ניסיון של הבעל לכפות על הילדים חיים פחות טובים, ותנאי כזה שאינו קשור לאשה אלא לאדם אחר, בוודאי נראה שאין הבעל יכול להתנות".

למעשה, בתיק זה דחה בית הדין הרבני הגדול את טענות הבעל, אולם, ככל הנראה עדיין לא תמה המחלוקת סביב שיטת מהרשד"ם.

פורסם במוסף "צדק" של מקור ראשון בגיליון 892 בתאריך 12.09.14

סקירת פסק דין: חתימה עיוורת על חוזה

חתימה עיוורת

הרב שמואל פולצ'ק

רבים חותמים על חוזה מבלי שטרחו לקרוא בעיון את פרטיו וסעיפיו. טענה כזו אינה מועילה למבקשים להתחמק מקיום ההסכם, למעט במקרים חריגים

להלכה, חוזה מבטא הסכמה של הצדדים החתומים עליו. באופן מעשי, שכיח שאחד הצדדים מנסח את החוזה ומגיש אותו לצד השני לחתימה, בלי שהצד השני טורח לקרוא על מה הוא חותם. האם במקרה כזה הצד שלא קרא את החוזה מתחייב בפרטיו בכל זאת? זו אחת השאלות שנדונה בבית הדין של ארץ חמדה גזית בירושלים (תיק 74017; בפני הדיינים: הרב סיני לוי, אב"ד; הרב דניאל כ"ץ, הרב יאיר וסרטיל).

התובע, קבלן שיפוצים, חתם על חוזה שניסח הנתבע לביצוע שיפוץ מסוים. כעבור זמן מה, במהלך העבודה, בעקבות טענות הדדיות בין הצדדים, החליט הנתבע להפסיק את עבודתו של התובע, והוא השלים את השיפוץ עם קבלן אחר. לאחר שמיעת טענות הצדדים הגיע בית הדין למסקנה שהקבלן קיים את חלקו בחוזה במידה שלא הצדיקה את הפסקת עבודתו, ועל כן יש לראות את המזמין ולא את הקבלן כמי שהפר את החוזה ביניהם.

בחוזה היה סעיף בו נכתב שמי מהצדדים שיפר את החוזה יצטרך לשלם פיצוי של 10% מהתמורה, שהם 7,300 ₪, ולכאורה המזמין מחויב לשלם סכום זה לתובע. אולם, בסוף הסעיף נכתב ש"הגדרת הפרת ההסכם לא כוללת את המקרה של הפסקת ביצוע השיפוץ". לפי פרשנות המזמין, תניה זו פוטרת אותו מתשלום הפיצוי המוסכם, מכיוון שהוא הפסיק לחלוטין את עבודת הקבלן בביצוע השיפוץ. הקבלן טען שהוא אמנם חתם על החוזה אבל לא קרא אותו, ועל כן אין הוא מחויב לפרטיו, מכיוון שהעבודה סוכמה בעל פה.

ככלל, אין טענה מסוג זה מתקבלת. כך נפסק בשו"ע חו"מ סא, יג בעניין בעל שטוען שלא הבין על מה התחייב בכתובה, והרחיב על כך הרשב"א בתשובה (תשובות המיוחסות לרמב"ן, עז). הרשב"א מנמק את הדין בשני נימוקים: האחד – שחזקה שאדם יודע על מה הוא חותם. השני – אפילו אם ידוע שלא ידע מה כתוב בשטר – יש תוקף להתחייבות של אדם על פי מה שיאמרו אחרים שהוא סומך עליהם, כגון, העדים או הסופר שכתב את השטר, אף כשאינו חייב, וכך הוא במקרה כזה.

אמנם, הרשב"א עצמו בתשובה אחרת (א, אלף קנו) מקבל טענה מסוג "לא ידעתי מה היה כתוב בשטר". לסתירה לכאורה זו בדברי הרשב"א מציע בספר כנסת הגדולה (חו"מ קמז, הגב"י ח) כמה הסברים, מהם עולה כי טענת "לא קראתי" או "לא הבנתי" אמנם אינה מתקבלת בדרך כלל, אבל במקרים חריגים, כאשר ברור שהאדם לא ידע ולא התכוון להתחייב – יש מקום לפטור מחיובים לפי החוזה. (ראו עוד בעניין זה: הרב דניאל כ"ץ, "טענת 'לא הבנתי' בחתימה על חוזה", אור המשפט עמוד 181; הרב אליהו גורפינקל, "החותם על שטר שלא קרא או שלא הבין את תוכנו", משפטי ארץ ב – טענות וראיות עמ' 299).

בית הדין סבר שהנדון שלפנינו גם הוא יכול להשתייך למקרים חריגים אלה, שכן אין זה סביר שהתובע היה מסכים לתנאי כזה, המאפשר להפסיק את עבודתו ללא כל פיצוי. כמו כן, אין להשוות מתן אמון בצד שלישי נייטרלי (כגון, בעדים החתומים על השטר) למתן אמון בצד השני לחוזה.

מכאן קבע בית הדין עקרון על פיו, במקרה בו אחד הצדדים לחוזה ניסח סעיף בלתי הוגן, והצד השני לא קרא את החוזה –  אותו סעיף אינו מחייב את הצד השני.

אלא שבמקרה הנדון מדובר בסעיף הפוטר את הנתבע, ולא בסעיף המחייב את התובע, ולכן אין מקום לחייב את הנתבע בדבר שלא התחייב לו בחוזה, אף אם התובע לא היה מודע לפטור זה. על כן פסק בית הדין שהנתבע פטור מהפיצוי המוסכם.

פורסם במוסף "צדק" של מקור ראשון בתאריך 05.09.14

סקירת פסק דין רבני: הפרת התחייבויות כתביעת גירושין

הפרת התחייבויות כתביעת גירושין

עדו רכניץ

בעל שהפר את חובותיו כלפי אשתו דינו כמי שמבקש להתגרש ביזמתו, והוא מחויב בתשלום הכתובה

בהלכה ישנה מערכת של חובות וזכויות בין בני הזוג, כאשר אחת הזכויות המרכזיות היא חיוב הבעל לשלם לאשתו את הכתובה במקרה של גירושין. הכוונה הן לחיוב מן הדין (עיקר הכתובה) והן לחיוב שהבעל הוסיף מרצונו (תוספת כתובה). אלא שחיוב זה מותנה בכך שהבעל הוא שהחליט לגרש את אשתו, בניגוד לכך, כאשר האשה יזמה את הגירושין היא אינה זכאית לכתובה ובוודאי שלא לתוספת הכתובה. זאת, כיון שהבעל לא התחייב לאשה במקרה שהיא מחליטה על הגירושין (כתובות נד, א: "אדעתא למשקל ולמיפק לא אקני לה").

אלא שהשאלה היא מה הדין כאשר הבעל מפר את ההתחייבויות שלו כלפי אשתו, ובתגובה היא שמבקשת את הגירושין. שאלה זו נדונה בפסק הדין של הרב מיכאל עמוס (בית הדין הרבני בנתניה, בפני הדיינים: הרב מיכאל עמוס – אב"ד‏, הרב שניאור פרדס, הרב אריאל ינאי, תיק מס' 869531/2‏).

בין עיקר לתוספת

פסק הדין מתחיל בכך שכאשר מדובר על בעל שאינו יכול לקיים את ההתחייבויות שלו נחלקו ראשונים. הרמב"ם כתב, בנוגע לבעל שאינו יכול לפרנס את אשתו שהוא חייב בכתובה ובתוספת כתובה (רמב"ם אישות יב, יא): "ואם היה עני ביותר ואינו יכול ליתן לה אפילו לחם שהיא צריכה לו כופין אותו להוציא ותהיה כתובתה חוב עליו עד שתמצא ידו ויתן".

כך פסק גם הריצב"א בנוגע לבעל שאינו יכול לקיים את מצוות עונה (תוספות יבמות סה, ב, ד"ה כי הא). לעומת זאת, דעת הרא"ש (שו"ת הרא"ש מג, ה) היא שיש להבחין בין עיקר כתובה אותה על הבעל לשלם במקרה כזה, לבין תוספת הכתובה ממנה הוא פטור, כיון שלא התחייב לשלם לה במקרה שהיא יוזמת את הגירושין (המחלוקת הובאה בספר בית שמואל סימן קנ"ד ס"ק י"ט).

אולם בית הדין מדגיש שמחלוקת הראשנים אמורה כאשר הבעל אינו יכול לקיים את התחייבויותיו, הן הכספיות והן האחרות. אולם, במקרה שהוא בוחר שלא לקיים את חובותיו כלפי אשתו, דינו של הבעל לגרש את אשתו ולשלם לה את הכתובה ואת תוספת הכתובה.

הדבר מחויב ההיגיון, שהרי אם לא כך, "לפנינו דרך לבעל מורד להתחמק מתשלום הכתובה, לא יזון אותה ויאלצנה על ידי זה לדרוש גט, ויהיה פטור לשלם הכתובה על ידי המרידה, בטענה 'על דעת שתדרשי גט לא התחייבתי', דבר זה אין הדעת סובלתו".

אנוס מבחירה

ואכן, גם הרא"ש שסבר שבעל שאינו יכול לקיים את חובותיו כלפי אשתו פטור מלתת לה תוספת כתובה במקרה של גירושין, מודה כאשר מדובר בבעל שאינו רוצה לקיים את חובותיו. הרא"ש (שו"ת הרא"ש ח, ז) עסק באדם שנשא אשה שנייה וכעת אינו יכול לפרנס את שתי נשיו, וכעת אשתו הראשונה דורשת להתגרש. מסקנתו היא שעליו לגרשה ולתת לה את הכתובה ואת תוספת הכתובה. זאת, כיון שחוסר היכולת שלו לעמוד בהתחייבותו כלפיה נבע ממעשה שלו. על כך יש להעיר, שאמנם, כעת אותו אדם אינו יכול לפרנס את שתי נשיו, אולם, כיון שמצב זה נוצר עקב החלטה שלו בעבר – הרי שדינו דומה למי שמחליט שלא לפרנס במזיד את אשתו. ברוח זו כתב גם ה"חזון איש" (הלכות כתובות סימן סט ס"ק כב): "דכל שהוא מעיק לה הוי כמוציאה לדעתו".

מסיבה זו ומסיבות אחרות קבע בית הדין ש"האישה זכאית לכתובה ותוספת כתובה".

פורסם במוסף "צדק" של מקור ראשון בתאריך 22.08.14

סקירת פסק דין רבני: רישום או מימון

רישום או מימון

עדו רכניץ

האם דירה שנקנתה בכספי משכנתא שייכת למי שפורע את החוב או למי שהדירה נרשמה על שמו?

מרשם המקרקעין ומעמדו ההלכתי נדונו באופן נרחב בפסקי דין רבניים. אחת השאלות המרכזיות היא מעמדו של המרשם במקרה של סתירה בינו לבין מקורות המימון של הנכס שנרכש. מקרה כזה הגיע לפתחו של בית הדין הרבני באשדוד (תיק מס' ‏13878/4‏, בפני הדיינים: הרב יקותיאל כהן - אב"ד‏, הרב מיכאל צדוק, הרב מרדכי רלב"ג, פס"ד ניתן בתאריך ג' בסיון התשע"ד, 01/06/2014).

בני הזוג התגרשו בשנת 2010 ומאז התדיינו בנושא חלוקת רכוש ביניהם, כאשר אחד מסלעי המחלוקת היה אופן חלוקת הדירה של בני הזוג. הדירה נקנתה בשנת 91' ונרשמה על שם שני בני הזוג ושני הוריו של הגרוש. בשנת 93' נפטר אביו של הגרוש ואם-הגרוש ירשה את כל רכושו, ובכלל זה חלקו בדירה, כך שהיא הפכה לבעלים על חצי מהדירה.

בהמשך נמכרה הדירה, ובתמורה שהתקבלה בתוספת כספים נוספים נקנתה הדירה נשואת המחלוקת, וזו נרשמה כשייכת לגרוש, לאמו ולגרושה בחלקים שווים, כך שאם-הגרוש החזיקה כעת בשליש מהבעלות על הדירה. אם-הגרוש השתתפה בתשלום המשכנתא בסך 800 ₪ לחודש, מתוך 2700 ₪ לחודש ששולמו בסך הכל לבנק.

כעת תובע הגרוש, בשמו ובשם אמו (שנפטרה במהלך הדיונים) לקבל שני שליש מהדירה, וכן שכר דירה מאת הגרושה עבור שליש הדירה שהיה שייך לאם. לעומתו, הגרושה תובעת לקבל חצי מהדירה בטענה שהרישום על שם הוריו של הגרוש היה פורמאלי ובפועל המשכנתא שולמה מהחשבון המשותף של שני בני הזוג. עם זאת הגרושה אינה מכחישה את הטענה שאם-הגרוש העבירה לבנה 800 ₪ מידי חודש עבור תשלום המשכנתא. לחילופין תובעת הגרושה לקבל החזר עבור התשלומים היתירה שהיא שלמה עבור חלק אם-הגרוש במשכנתא.

בפסק הדין שנכתב על ידי הרב מיכאל צדוק, מובאת מחלוקת ראשונים בנוגע לסתירה בין הרישום לבין המימון. המחלוקת אינה עוסקת ברישום במרשם המקרקעין, אלא ברישום בשטר ראייה על המכר.

בעניין זה כתב הרשב"א (שו"ת הרשב"א א, תתקנז): "אלו קנה ראובן מנכסיו אף על פי שכתב השטר בשם אשתו – לא קנתה". רוצה לומר, כאשר בעל רושם על שם אשתו את הבית המשותף, למרות שהמימון בא כולו מכיסו – הבית כולו של הבעל, קרי, הבעלות נקבעת על פי מקור המימון ולא על פי הרישום. לעומת זאת, לכאורה, הרא"ש כתב שיש ללכת אחר הרישום (שו"ת הרא"ש צו, ד), אלא שיש להעיר כי היה ניתן להסיק מדברי הרא"ש גם מסקנה אחרת.

למעשה כבר בכרך א' של פסקי הדין הרבניים נקבע (פסקי דין רבניים חלק א עמוד 117) כי ידוע "שעכשיו נוהגים לרשום רכוש, וביחוד דירה למגורים, על שם שני בני הזוג, במכוון שלשניהם תהיה הבעלות על הרכוש. הרישום מורה, שזה ששילם או שילם יותר, נתן את היתרה בחלקו במתנה לשני".

על כך מעיר הרב צדוק שעיקרון זה איננו נכון כאשר מדובר על רכישת דירה מכספי הלוואה, כיון ש"אין אדם לווה כסף כדי לרכוש נכס ולתת אותו לשני במתנה".

במקרה הנדון כאן המציאות היא מורכבת, שהרי הדירה נקנתה בכספי הלוואה. הלוואה זו שולמה על ידי כל השותפים, אולם, לא באופן יחסי לחלקם בבעלות. שהרי אמו של הגרוש שלמה פחות מחלקה בדירה.

על רקע זה הכריע בית הדין כי יש ללכת אחר הרישום, כיון שההשתתפות בתשלום ההלוואה מלמדת על כך שהרישום שיקף את מצב הבעלות. בהמשך לכך, על הגרושה לשלם עבור השימוש בחלק הדירה שהיה שייך לאמו של הגרוש. אולם, במקביל, יש לזכות את הגרושה על החזרי ההלוואה היתירים שהיא (ובעלה) שלמו מעבר לחלקם בדירה.

פורסם במוסף "צדק" של מקור ראשון בתאריך 08.08.14

פוסט אישי: בדרך ל"אלי סיני" מוצאי ט' באב תשע"ד

בדרך ל"אלי סיני" מוצאי ט' באב תשע"ד

הרב ישראל דוצמינר

זהו, הסוף הגיע...
אורזים מה שאפשר ויוצאים...

הכל מסביב שרפה גדולה, עשן סמיך ומעיק המכביד על הנשימה..
מעדיפים לא להסתכל אחורה לעבר מה שלא נשאר... לעבר מה ששנאת החינם שרפה..
אין גם מה להסתכל קמידה לעבר הגלות הארוכה, איך אפשר לראות את האור בקצה המנהרה?!

אבל פתאום משהו קורא לי להרים את הראש, משב רוח שלוקח אותי קדימה..
אני מרגיש את החום עוטף אותי, אבל הפעם הוא טוב אלי.
אני אני רואה אש, אבל היא באה ממקום אחר..
אני רואה את העגל ובר קמצא לידו אבל הפעם הוא מרפה את ניב שפתיו...
אפשר לראות בדוקין שבעין את הראיה הטובה, את האהבה- אותה האהבה שהיתה כל כך חסרה שם בסעודה ההיא ומרחפת עכשיו על פני מנות הקרב.
וכולם יושבים כאן בסעודה הזאת, מרגישים את רוחו של פנחס בן אלעזר- הוא זה שהתחיל את המבצע הזה- שבזמן קריאת הפרשה שלו ירדנו לשטח בצאלים בשביל לגלות ולהודיע ש'הנני נותן לו את בריתי שלום' זה משהו שחי בנו, בין אם יש לבן אדם קעקוע על היד או פאות המסתלסלות מאחורי האוזנים.
אני שומע את צחוקו של ר' עקיבא ומבין שבאותו המקום בו הD9 היה כל כך אכזר רק לפני פחות מעשור דווקא משם יוצאת הבשורה- 'כי עזה כמוות אהבה' ואי אפשר לכבות אותה.

לא, אי אפשר לומר 'רות סוף' רק הגענו לתחנה נוספת במלחמה הצודקת של עם ישראל. אבל בתחנה הזאת גילינו אהבה גדולה שנמצאת בנו- שמגיעה בחבילות ענק מהעורף ומתפוצצת בחזית. חבילות של ערבות הדדית ונתינה לזולת אותם אי אפשר ליירט.
אז אני חוזר לשיירות הגלות הארוכה וצועק כדי שגם דור הגאולה ישמע- 'יש תקוה לאחריתך ועוד ישבו בנים לגבולם', אבל 'אל תתנו דומי לו' ואל תמנעו קולכם מבכי עד אשר נראה בנחמת ציון ובבנין ירושלים.
ועכשיו לאחר חצות היום, אחרי המקפצה האדירה בשלושת השבועות של שנת תשע"ד, במלוא הכוח אני יסדר את הבית לכבודו, הרי הוא כבר 'עומד בשער'!

נכתב בדרך המובילה ל-'אלי סיני' תובב"א
שלהי ט' באב, תשע"ד.

פגיעת לוואי בבלתי מעורבים

עדו רכניץ

הלחימה בעזה מחייבת את כוחותינו לפגוע בבלתי מעורבים אגב הלחימה. בראשית הדברים יש להעיר כי הביטוי "בלתי מעורבים" הוא ביטוי מדויק. זאת, לעומת לביטוי "חפים מפשע" שאינו רלבנטי למצב מלחמה בו חייל איננו פושע ובכל זאת הוא מטרה לגיטימית. כך גם ההבחנה הקלאסית בין אזרחים וחיילים אינה רלבנטית בעימותים הבולטים היום בעולם – בעירק, סוריה, אוקראינה ובעזה – שם הלוחמים אינם מוגדרים בהכרח כחיילים. לפיכך ההבחנה המעשית והרלבנטית היא בין מעורבים בלחימה לבלתי מעורבים.

לגבי השאלה המעשית ישנה הסכמה רחבה שפגיעת אגב בבלתי מעורבים – מותרת ואף מחויבת. גם בסעיף 51(5) לפרוטוקול הנוסף לאמנת ז'נבה נאמר שפגיעת לוואי אסורה כאשר אין פרופורציה בין התועלת הצבאית לבין הפגיעה באזרחים, ומכאן שכאשר יש פרופורציה – היא מותרת. במסגרת זו נעסוק בהצדקות המוסריות להיתר זה.

עקרון התוצאה הכפולה

פרופ' אסא כשר במאמר "מבצע 'עופרת יצוקה' ותורת המלחמה הצודקת" (תכלת 35) הצדיק פגיעת אגב בבלתי מעורבים בגלל עקרון התוצאה הכפולה, וכך הוא כותב (שם, עמ' 44): "לפי עיקרון זה, כשלפנינו מטרה מסוימת שיש הצדקה מוסרית להשיגה כאשר היא עומדת בפני עצמה, כי אז ראוי מבחינה מוסרית להשיגה גם כשאין היא עומדת בפני עצמה ועלולה להוביל לתוצאות לא־רצויות, ובתנאי שהתוצאות הללו הן בלתי נמנעות, לא־מכוונות ונעשה מאמץ למזער את נזקיהן".

דהיינו, כאשר לפעולה יש שתי תוצאות, האחת רצויה (פגיעה בלוחמים), והשניה בלתי רצויה (פגיעה בבלתי מעורבים) – ניתן לבצע את הפעולה תוך מאמץ למזער את התוצאה הבלתי רצויה. זאת, בגלל שכוונת הפועל היא למטרה הרצויה.

משה רט בעבודת הזה שלו "קולקטיביזם במלחמה" (בר אילן, תש"ע, עמ' 76) מציין שמקור התפיסה בהגות הנוצרית-קתולית, כאשר "הדוגמא הקלאסית לכך היא הפלה מלאכותית, שהנצרות הקתולית רואה בה רצח. גם במצב בו העובר מסכן את חיי האם, אסור להפיל אותו באופן מכוון, שכן אין להרוג אדם אחד כדי להציל אחר. אך אם האשה נזקקת לטיפול רפואי מסוים, מותר לתת לה אותו, גם אם ברור שכתוצאה מכך ימות העובר".

רט עצמו מציין שביהדות עיקרון התוצאה הכפולה לא התקבל, כיון שהכלל הוא שכאשר התוצאה האסורה היא בלתי נמנעת – אין לבצע את הפעולה (המונח ההלכתי בהלכות שבת הוא "פסיק רישיה"). לכך יש להוסיף שמשקלה של כוונה כאשר מדובר על יחסים שבין אדם לחברו מצומצמת ביותר, שהרי (משנה בבא קמא ב, ו): "אדם מועד לעולם בין שוגג בין מזיד בין ער בין ישן". לפיכך, לא ניתן להסתמך על עיקרון זה ע"פ הגישה היהודית.

עקרון המאבק בין קולקטיבים

העיקרון היהודי האלטרנטיבי המצדיק פגיעת אגב בבלתי מעורבים הוא עקרון המאבק בין קולקטיבים. אחד השינויים המשפטיים הדרמטיים המתרחשים בעת לחימה הוא מעבר מגישה אינדיבידואלית, הבוחנת את חובות וזכויות הפרט, לגישה קולקטיבית הבוחנת את הפרט כחלק מכלל.

ההשלכה הראשונה והבסיסית של עקרון זה היא שבלחימה ניתן לחייב אדם אחד לסכן את חייו עבור הכלל, וזאת למרות שבעת שלום הדבר אינו אפשרי. עמדה זו מקובלת בקרב פוסקי זמננו, וכך כתב זאת הרב אליעזר ולדנברג (שו"ת ציץ אליעזר יג, ק): "דין התורה בזה הוא, שבמלחמה ובשדה קרב אין דין של 'וחי בהם' ואין דין של 'חייך קודמים'... שצריך למחות מלבו זכרונו הפרטי ולהתאחד כגוף מרכזי אחד עם כל חבריו הלוחמים והנמצאים בשדה הקרב, באופן שכל אחד ואחד מחויב לחרף נפשו להציל את חברו מסכנה אפילו כשמכניס את עצמו על ידי כן בודאות לידי ספק סכנה."

לעקרון זה יש גם צד שני, הלחימה באויב איננה בגדר פעולת שיטור כנגד פושע זה או אחר, אלא מאבק כנגד האויב כקולקטיב. הגדרה זו איננה מתירה פגיעה מכוונת בבלתי מעורבים, אבל היא מתירה פגיעת אגב בבלתי מעורבים. זאת, כיון שגם לאויב ישנה אחריות קולקטיבית לפעול להפרדה בין מעורבים ובלתי-מעורבים בצדו (כפי שקובעת אמנת ז'נבה).

כאשר האויב אינו נוהג כך ולוחם מתוך אוכלוסיה בלתי מעורבת הוא מחייב את כוחותינו לפעול נגדו גם במחיר פגיעה בבלתי מעורבים. כפי שכתב הרב אברהם שפירא (תחומין כרך ד, עמ' 182): "כאשר נדרש וכאשר הסכנה גלויה לעין, אין מקום למדוד את מספר החיילים שלנו העלולים חלילה להיפגע כנגד מספר אזרחי מדינת האויב משונאי ישראל, שעלולים לשלם את מחיר המלחמה".

בשולי הדברים חשוב לציין שהחלטת דרג מדיני לפעול משיקולים מדיניים באופן מחמיר יותר – יכולה להיות לגיטימית, אבל היא בהחלט לא חובה מוסרית.
פורסם במוסף צדק של מקור ראשון בתאריך 01.08.14