סקירת פסק דין רבני: הפרת התחייבויות כתביעת גירושין

הפרת התחייבויות כתביעת גירושין

עדו רכניץ

בעל שהפר את חובותיו כלפי אשתו דינו כמי שמבקש להתגרש ביזמתו, והוא מחויב בתשלום הכתובה

בהלכה ישנה מערכת של חובות וזכויות בין בני הזוג, כאשר אחת הזכויות המרכזיות היא חיוב הבעל לשלם לאשתו את הכתובה במקרה של גירושין. הכוונה הן לחיוב מן הדין (עיקר הכתובה) והן לחיוב שהבעל הוסיף מרצונו (תוספת כתובה). אלא שחיוב זה מותנה בכך שהבעל הוא שהחליט לגרש את אשתו, בניגוד לכך, כאשר האשה יזמה את הגירושין היא אינה זכאית לכתובה ובוודאי שלא לתוספת הכתובה. זאת, כיון שהבעל לא התחייב לאשה במקרה שהיא מחליטה על הגירושין (כתובות נד, א: "אדעתא למשקל ולמיפק לא אקני לה").

אלא שהשאלה היא מה הדין כאשר הבעל מפר את ההתחייבויות שלו כלפי אשתו, ובתגובה היא שמבקשת את הגירושין. שאלה זו נדונה בפסק הדין של הרב מיכאל עמוס (בית הדין הרבני בנתניה, בפני הדיינים: הרב מיכאל עמוס – אב"ד‏, הרב שניאור פרדס, הרב אריאל ינאי, תיק מס' 869531/2‏).

בין עיקר לתוספת

פסק הדין מתחיל בכך שכאשר מדובר על בעל שאינו יכול לקיים את ההתחייבויות שלו נחלקו ראשונים. הרמב"ם כתב, בנוגע לבעל שאינו יכול לפרנס את אשתו שהוא חייב בכתובה ובתוספת כתובה (רמב"ם אישות יב, יא): "ואם היה עני ביותר ואינו יכול ליתן לה אפילו לחם שהיא צריכה לו כופין אותו להוציא ותהיה כתובתה חוב עליו עד שתמצא ידו ויתן".

כך פסק גם הריצב"א בנוגע לבעל שאינו יכול לקיים את מצוות עונה (תוספות יבמות סה, ב, ד"ה כי הא). לעומת זאת, דעת הרא"ש (שו"ת הרא"ש מג, ה) היא שיש להבחין בין עיקר כתובה אותה על הבעל לשלם במקרה כזה, לבין תוספת הכתובה ממנה הוא פטור, כיון שלא התחייב לשלם לה במקרה שהיא יוזמת את הגירושין (המחלוקת הובאה בספר בית שמואל סימן קנ"ד ס"ק י"ט).

אולם בית הדין מדגיש שמחלוקת הראשנים אמורה כאשר הבעל אינו יכול לקיים את התחייבויותיו, הן הכספיות והן האחרות. אולם, במקרה שהוא בוחר שלא לקיים את חובותיו כלפי אשתו, דינו של הבעל לגרש את אשתו ולשלם לה את הכתובה ואת תוספת הכתובה.

הדבר מחויב ההיגיון, שהרי אם לא כך, "לפנינו דרך לבעל מורד להתחמק מתשלום הכתובה, לא יזון אותה ויאלצנה על ידי זה לדרוש גט, ויהיה פטור לשלם הכתובה על ידי המרידה, בטענה 'על דעת שתדרשי גט לא התחייבתי', דבר זה אין הדעת סובלתו".

אנוס מבחירה

ואכן, גם הרא"ש שסבר שבעל שאינו יכול לקיים את חובותיו כלפי אשתו פטור מלתת לה תוספת כתובה במקרה של גירושין, מודה כאשר מדובר בבעל שאינו רוצה לקיים את חובותיו. הרא"ש (שו"ת הרא"ש ח, ז) עסק באדם שנשא אשה שנייה וכעת אינו יכול לפרנס את שתי נשיו, וכעת אשתו הראשונה דורשת להתגרש. מסקנתו היא שעליו לגרשה ולתת לה את הכתובה ואת תוספת הכתובה. זאת, כיון שחוסר היכולת שלו לעמוד בהתחייבותו כלפיה נבע ממעשה שלו. על כך יש להעיר, שאמנם, כעת אותו אדם אינו יכול לפרנס את שתי נשיו, אולם, כיון שמצב זה נוצר עקב החלטה שלו בעבר – הרי שדינו דומה למי שמחליט שלא לפרנס במזיד את אשתו. ברוח זו כתב גם ה"חזון איש" (הלכות כתובות סימן סט ס"ק כב): "דכל שהוא מעיק לה הוי כמוציאה לדעתו".

מסיבה זו ומסיבות אחרות קבע בית הדין ש"האישה זכאית לכתובה ותוספת כתובה".

פורסם במוסף "צדק" של מקור ראשון בתאריך 22.08.14

סקירת פסק דין רבני: רישום או מימון

רישום או מימון

עדו רכניץ

האם דירה שנקנתה בכספי משכנתא שייכת למי שפורע את החוב או למי שהדירה נרשמה על שמו?

מרשם המקרקעין ומעמדו ההלכתי נדונו באופן נרחב בפסקי דין רבניים. אחת השאלות המרכזיות היא מעמדו של המרשם במקרה של סתירה בינו לבין מקורות המימון של הנכס שנרכש. מקרה כזה הגיע לפתחו של בית הדין הרבני באשדוד (תיק מס' ‏13878/4‏, בפני הדיינים: הרב יקותיאל כהן - אב"ד‏, הרב מיכאל צדוק, הרב מרדכי רלב"ג, פס"ד ניתן בתאריך ג' בסיון התשע"ד, 01/06/2014).

בני הזוג התגרשו בשנת 2010 ומאז התדיינו בנושא חלוקת רכוש ביניהם, כאשר אחד מסלעי המחלוקת היה אופן חלוקת הדירה של בני הזוג. הדירה נקנתה בשנת 91' ונרשמה על שם שני בני הזוג ושני הוריו של הגרוש. בשנת 93' נפטר אביו של הגרוש ואם-הגרוש ירשה את כל רכושו, ובכלל זה חלקו בדירה, כך שהיא הפכה לבעלים על חצי מהדירה.

בהמשך נמכרה הדירה, ובתמורה שהתקבלה בתוספת כספים נוספים נקנתה הדירה נשואת המחלוקת, וזו נרשמה כשייכת לגרוש, לאמו ולגרושה בחלקים שווים, כך שאם-הגרוש החזיקה כעת בשליש מהבעלות על הדירה. אם-הגרוש השתתפה בתשלום המשכנתא בסך 800 ₪ לחודש, מתוך 2700 ₪ לחודש ששולמו בסך הכל לבנק.

כעת תובע הגרוש, בשמו ובשם אמו (שנפטרה במהלך הדיונים) לקבל שני שליש מהדירה, וכן שכר דירה מאת הגרושה עבור שליש הדירה שהיה שייך לאם. לעומתו, הגרושה תובעת לקבל חצי מהדירה בטענה שהרישום על שם הוריו של הגרוש היה פורמאלי ובפועל המשכנתא שולמה מהחשבון המשותף של שני בני הזוג. עם זאת הגרושה אינה מכחישה את הטענה שאם-הגרוש העבירה לבנה 800 ₪ מידי חודש עבור תשלום המשכנתא. לחילופין תובעת הגרושה לקבל החזר עבור התשלומים היתירה שהיא שלמה עבור חלק אם-הגרוש במשכנתא.

בפסק הדין שנכתב על ידי הרב מיכאל צדוק, מובאת מחלוקת ראשונים בנוגע לסתירה בין הרישום לבין המימון. המחלוקת אינה עוסקת ברישום במרשם המקרקעין, אלא ברישום בשטר ראייה על המכר.

בעניין זה כתב הרשב"א (שו"ת הרשב"א א, תתקנז): "אלו קנה ראובן מנכסיו אף על פי שכתב השטר בשם אשתו – לא קנתה". רוצה לומר, כאשר בעל רושם על שם אשתו את הבית המשותף, למרות שהמימון בא כולו מכיסו – הבית כולו של הבעל, קרי, הבעלות נקבעת על פי מקור המימון ולא על פי הרישום. לעומת זאת, לכאורה, הרא"ש כתב שיש ללכת אחר הרישום (שו"ת הרא"ש צו, ד), אלא שיש להעיר כי היה ניתן להסיק מדברי הרא"ש גם מסקנה אחרת.

למעשה כבר בכרך א' של פסקי הדין הרבניים נקבע (פסקי דין רבניים חלק א עמוד 117) כי ידוע "שעכשיו נוהגים לרשום רכוש, וביחוד דירה למגורים, על שם שני בני הזוג, במכוון שלשניהם תהיה הבעלות על הרכוש. הרישום מורה, שזה ששילם או שילם יותר, נתן את היתרה בחלקו במתנה לשני".

על כך מעיר הרב צדוק שעיקרון זה איננו נכון כאשר מדובר על רכישת דירה מכספי הלוואה, כיון ש"אין אדם לווה כסף כדי לרכוש נכס ולתת אותו לשני במתנה".

במקרה הנדון כאן המציאות היא מורכבת, שהרי הדירה נקנתה בכספי הלוואה. הלוואה זו שולמה על ידי כל השותפים, אולם, לא באופן יחסי לחלקם בבעלות. שהרי אמו של הגרוש שלמה פחות מחלקה בדירה.

על רקע זה הכריע בית הדין כי יש ללכת אחר הרישום, כיון שההשתתפות בתשלום ההלוואה מלמדת על כך שהרישום שיקף את מצב הבעלות. בהמשך לכך, על הגרושה לשלם עבור השימוש בחלק הדירה שהיה שייך לאמו של הגרוש. אולם, במקביל, יש לזכות את הגרושה על החזרי ההלוואה היתירים שהיא (ובעלה) שלמו מעבר לחלקם בדירה.

פורסם במוסף "צדק" של מקור ראשון בתאריך 08.08.14

פוסט אישי: בדרך ל"אלי סיני" מוצאי ט' באב תשע"ד

בדרך ל"אלי סיני" מוצאי ט' באב תשע"ד

הרב ישראל דוצמינר

זהו, הסוף הגיע...
אורזים מה שאפשר ויוצאים...

הכל מסביב שרפה גדולה, עשן סמיך ומעיק המכביד על הנשימה..
מעדיפים לא להסתכל אחורה לעבר מה שלא נשאר... לעבר מה ששנאת החינם שרפה..
אין גם מה להסתכל קמידה לעבר הגלות הארוכה, איך אפשר לראות את האור בקצה המנהרה?!

אבל פתאום משהו קורא לי להרים את הראש, משב רוח שלוקח אותי קדימה..
אני מרגיש את החום עוטף אותי, אבל הפעם הוא טוב אלי.
אני אני רואה אש, אבל היא באה ממקום אחר..
אני רואה את העגל ובר קמצא לידו אבל הפעם הוא מרפה את ניב שפתיו...
אפשר לראות בדוקין שבעין את הראיה הטובה, את האהבה- אותה האהבה שהיתה כל כך חסרה שם בסעודה ההיא ומרחפת עכשיו על פני מנות הקרב.
וכולם יושבים כאן בסעודה הזאת, מרגישים את רוחו של פנחס בן אלעזר- הוא זה שהתחיל את המבצע הזה- שבזמן קריאת הפרשה שלו ירדנו לשטח בצאלים בשביל לגלות ולהודיע ש'הנני נותן לו את בריתי שלום' זה משהו שחי בנו, בין אם יש לבן אדם קעקוע על היד או פאות המסתלסלות מאחורי האוזנים.
אני שומע את צחוקו של ר' עקיבא ומבין שבאותו המקום בו הD9 היה כל כך אכזר רק לפני פחות מעשור דווקא משם יוצאת הבשורה- 'כי עזה כמוות אהבה' ואי אפשר לכבות אותה.

לא, אי אפשר לומר 'רות סוף' רק הגענו לתחנה נוספת במלחמה הצודקת של עם ישראל. אבל בתחנה הזאת גילינו אהבה גדולה שנמצאת בנו- שמגיעה בחבילות ענק מהעורף ומתפוצצת בחזית. חבילות של ערבות הדדית ונתינה לזולת אותם אי אפשר ליירט.
אז אני חוזר לשיירות הגלות הארוכה וצועק כדי שגם דור הגאולה ישמע- 'יש תקוה לאחריתך ועוד ישבו בנים לגבולם', אבל 'אל תתנו דומי לו' ואל תמנעו קולכם מבכי עד אשר נראה בנחמת ציון ובבנין ירושלים.
ועכשיו לאחר חצות היום, אחרי המקפצה האדירה בשלושת השבועות של שנת תשע"ד, במלוא הכוח אני יסדר את הבית לכבודו, הרי הוא כבר 'עומד בשער'!

נכתב בדרך המובילה ל-'אלי סיני' תובב"א
שלהי ט' באב, תשע"ד.

פגיעת לוואי בבלתי מעורבים

עדו רכניץ

הלחימה בעזה מחייבת את כוחותינו לפגוע בבלתי מעורבים אגב הלחימה. בראשית הדברים יש להעיר כי הביטוי "בלתי מעורבים" הוא ביטוי מדויק. זאת, לעומת לביטוי "חפים מפשע" שאינו רלבנטי למצב מלחמה בו חייל איננו פושע ובכל זאת הוא מטרה לגיטימית. כך גם ההבחנה הקלאסית בין אזרחים וחיילים אינה רלבנטית בעימותים הבולטים היום בעולם – בעירק, סוריה, אוקראינה ובעזה – שם הלוחמים אינם מוגדרים בהכרח כחיילים. לפיכך ההבחנה המעשית והרלבנטית היא בין מעורבים בלחימה לבלתי מעורבים.

לגבי השאלה המעשית ישנה הסכמה רחבה שפגיעת אגב בבלתי מעורבים – מותרת ואף מחויבת. גם בסעיף 51(5) לפרוטוקול הנוסף לאמנת ז'נבה נאמר שפגיעת לוואי אסורה כאשר אין פרופורציה בין התועלת הצבאית לבין הפגיעה באזרחים, ומכאן שכאשר יש פרופורציה – היא מותרת. במסגרת זו נעסוק בהצדקות המוסריות להיתר זה.

עקרון התוצאה הכפולה

פרופ' אסא כשר במאמר "מבצע 'עופרת יצוקה' ותורת המלחמה הצודקת" (תכלת 35) הצדיק פגיעת אגב בבלתי מעורבים בגלל עקרון התוצאה הכפולה, וכך הוא כותב (שם, עמ' 44): "לפי עיקרון זה, כשלפנינו מטרה מסוימת שיש הצדקה מוסרית להשיגה כאשר היא עומדת בפני עצמה, כי אז ראוי מבחינה מוסרית להשיגה גם כשאין היא עומדת בפני עצמה ועלולה להוביל לתוצאות לא־רצויות, ובתנאי שהתוצאות הללו הן בלתי נמנעות, לא־מכוונות ונעשה מאמץ למזער את נזקיהן".

דהיינו, כאשר לפעולה יש שתי תוצאות, האחת רצויה (פגיעה בלוחמים), והשניה בלתי רצויה (פגיעה בבלתי מעורבים) – ניתן לבצע את הפעולה תוך מאמץ למזער את התוצאה הבלתי רצויה. זאת, בגלל שכוונת הפועל היא למטרה הרצויה.

משה רט בעבודת הזה שלו "קולקטיביזם במלחמה" (בר אילן, תש"ע, עמ' 76) מציין שמקור התפיסה בהגות הנוצרית-קתולית, כאשר "הדוגמא הקלאסית לכך היא הפלה מלאכותית, שהנצרות הקתולית רואה בה רצח. גם במצב בו העובר מסכן את חיי האם, אסור להפיל אותו באופן מכוון, שכן אין להרוג אדם אחד כדי להציל אחר. אך אם האשה נזקקת לטיפול רפואי מסוים, מותר לתת לה אותו, גם אם ברור שכתוצאה מכך ימות העובר".

רט עצמו מציין שביהדות עיקרון התוצאה הכפולה לא התקבל, כיון שהכלל הוא שכאשר התוצאה האסורה היא בלתי נמנעת – אין לבצע את הפעולה (המונח ההלכתי בהלכות שבת הוא "פסיק רישיה"). לכך יש להוסיף שמשקלה של כוונה כאשר מדובר על יחסים שבין אדם לחברו מצומצמת ביותר, שהרי (משנה בבא קמא ב, ו): "אדם מועד לעולם בין שוגג בין מזיד בין ער בין ישן". לפיכך, לא ניתן להסתמך על עיקרון זה ע"פ הגישה היהודית.

עקרון המאבק בין קולקטיבים

העיקרון היהודי האלטרנטיבי המצדיק פגיעת אגב בבלתי מעורבים הוא עקרון המאבק בין קולקטיבים. אחד השינויים המשפטיים הדרמטיים המתרחשים בעת לחימה הוא מעבר מגישה אינדיבידואלית, הבוחנת את חובות וזכויות הפרט, לגישה קולקטיבית הבוחנת את הפרט כחלק מכלל.

ההשלכה הראשונה והבסיסית של עקרון זה היא שבלחימה ניתן לחייב אדם אחד לסכן את חייו עבור הכלל, וזאת למרות שבעת שלום הדבר אינו אפשרי. עמדה זו מקובלת בקרב פוסקי זמננו, וכך כתב זאת הרב אליעזר ולדנברג (שו"ת ציץ אליעזר יג, ק): "דין התורה בזה הוא, שבמלחמה ובשדה קרב אין דין של 'וחי בהם' ואין דין של 'חייך קודמים'... שצריך למחות מלבו זכרונו הפרטי ולהתאחד כגוף מרכזי אחד עם כל חבריו הלוחמים והנמצאים בשדה הקרב, באופן שכל אחד ואחד מחויב לחרף נפשו להציל את חברו מסכנה אפילו כשמכניס את עצמו על ידי כן בודאות לידי ספק סכנה."

לעקרון זה יש גם צד שני, הלחימה באויב איננה בגדר פעולת שיטור כנגד פושע זה או אחר, אלא מאבק כנגד האויב כקולקטיב. הגדרה זו איננה מתירה פגיעה מכוונת בבלתי מעורבים, אבל היא מתירה פגיעת אגב בבלתי מעורבים. זאת, כיון שגם לאויב ישנה אחריות קולקטיבית לפעול להפרדה בין מעורבים ובלתי-מעורבים בצדו (כפי שקובעת אמנת ז'נבה).

כאשר האויב אינו נוהג כך ולוחם מתוך אוכלוסיה בלתי מעורבת הוא מחייב את כוחותינו לפעול נגדו גם במחיר פגיעה בבלתי מעורבים. כפי שכתב הרב אברהם שפירא (תחומין כרך ד, עמ' 182): "כאשר נדרש וכאשר הסכנה גלויה לעין, אין מקום למדוד את מספר החיילים שלנו העלולים חלילה להיפגע כנגד מספר אזרחי מדינת האויב משונאי ישראל, שעלולים לשלם את מחיר המלחמה".

בשולי הדברים חשוב לציין שהחלטת דרג מדיני לפעול משיקולים מדיניים באופן מחמיר יותר – יכולה להיות לגיטימית, אבל היא בהחלט לא חובה מוסרית.
פורסם במוסף צדק של מקור ראשון בתאריך 01.08.14

דיני "צוק איתן"

הרב דניאל כ"ץ

 המצב הביטחוני בעת האחרונה משפיע על מעגלים נרחבים. האם עובד שלא עבד בגלל המצב זכאי לקבל את שכרו?

בעקבות מבצע "צוק איתן", ובמקביל לתפילות להצלחתם של חיילי צה"ל ושאר זרועות הביטחון במבצע, יש לדון בשאלות ממוניות הנוגעות לעבודת פועלים בהקשר של המבצע. לדוגמא, שאלת שכרם של פועלים שנשכרו למלאכות שונות וכעת בתי המלאכה אינם פעילים עקב המצב הבטחוני. כמו גם עובדים בטיפול בילדים בקייטנות לגילאים השונים וכעת חלק מאותן קייטנות לא פעילות או בגלל הוראות המדינה או מחמת חשש של ההורים.

יש תחומים ומקרים בהם המדינה מסדירה את נושא התשלום, ואז אין שאלה ובעיה. אך לא בכל תחום המדינה התערבה, ואז עולה שאלת העובדים החפצים לעבוד ולקבל שכר, ומולם טוען המעסיק שביטול העבודה אירע שלא באשמתו.

סיכול מחמת אונס

כלל יסוד הוא בהלכות פועלים שבמקרה של ביטול המלאכה מחמת אונס שהמעסיק לא היה אמור לדעת עליו, הפועל מפסיד, כפי שנפסק בשו"ע (חו"מ שלג, א): "הלכו החמרים ולא מצאו תבואה; פועלים ומצאו שדה כשהיא לחה; או ששכרם להשקות השדה ומצאוהו שנתמלא מים, אם ביקר בעל הבית מלאכתו מבערב ומצאה שצריכה פועלים, אין לפועלים כלום, ומה בידו לעשות". דהיינו, אם המעסיק עשה כמיטב יכולתו ("ביקר בעל הבית מלאכתו") כדי לוודא שהעבודה יכולה להתבצע ולבסוף היא נמנעה – העובד מפסיד, שכן כרגע אין צורך בעבודתו וההפסד עליו (שו"ע חו"מ שלג).

סיכול עקב מכת מדינה

לגבי מקרה של "מכת מדינה", כלומר אירוע כללי שמסכל את ביצוע העבודה, ולא מקרה פרטי של אונס, כותב הרמ"א (חו"מ שכא, א): "פסק מהר"ם על מלמד שגזר המושל שלא ילמוד, דהוי מכת מדינה וכל ההפסד על בעל הבית". דהיינו, מלמד שאינו יכול ללמד תלמידים משום גזירת המושל שאוסר על לימוד תלמידים זכאי לשכר.

יש מהאחרונים שחלקו על הרמ"א: הסמ"ע (שכא, ו) סובר ששני הצדדים צריכים לשאת בשווה בנזק. הגר"א (שם, ז) חולק וסובר שאין הבדל בין אונס פרטי לכללי ועל העובד לשאת בהפסד לחלוטין. למעשה כתבו החתם סופר ועוד פוסקים שראוי לפשר בין הצדדים וששני הצדדים ישאו בנזק (ראו הרחבה בספר פתחי חושן, שכירות, פרק ו הערה כט).

כל זה אמור לאחר מעשה, אם בתוך הזמן עצמו בא המעסיק לחזור בו ולבטל את ההעסקה דעת המהר"ם פדווא (מובא ברמ"א שם) שמותר למעסיק לחזור בו בזמן מכת מדינה ועל כן אם בתחילת המכה המעסיקים חוזרים בהם וגם לא שילמו מראש לעובדים, אזי העובדים מפסידים. אולם, הרמ"א כאמור לעיל חולק על כך.

הגדרת מכת מדינה

בנוגע להגדרת "מכת מדינה" עלו בפוסקים עמדות שונות, הש"ך (חו"מ שלד, ג) מביא דעה שמכת מדינה היא דווקא בכל העיר כולה והוא עצמו חולק וסובר שגם די ברוב העיר.

לגבי בריחת תושבים ממקום מלחמה כותב המהרי"ל (שו"ת מהרי"ל, מא) שזהו מעשה סביר, ועל כן הוא מוגדר כמכת מדינה ביחס לדיני פועלים. מאידך במקרה שרוב האנשים באותו איזור נשארים בבתיהם, יש מקום לומר שאין לאדם שחשש ועזב דין "מכת מדינה". בהקשר הנדון כאן, משמעות הדברים היא שאם ביטול העבודה נעשה בכל מקומות העבודה – אזי זו "מכת מדינה". לעומת זאת, אם עובדים מסוימים או מעסיקים מסוימים בטלו את העבודה, לא ניתן לראות זאת כמכת מדינה, ומי שביטל נושא בהפסדים.

לסיכום, ביטול עבודה מחמת אילוץ כללי, מוגדר בהלכה כ"מכת מדינה". במקרה כזה הכרעת הפוסקים שהמעסיק והעובד יתחלקו בנזק, דהיינו, העובד יקבל את חלק משכרו (בהיעדר הסכמה, לפי שיקול דעת בית דין). כמו כן קיימת בתנאים מסוימים אפשרות לביטול ההעסקה וזאת כאשר הדבר נעשה בזמן האירועים ולא ניתן לעשות זאת למפרע לאחר מכן.
פורסם במקומון ארץ בנימין בתאריך גיליון 394, יולי 2014

הימנעות מפגיעה בבלתי מעורבים: לא במחיר פגיעה בכוחותינו

הימנעות מפגיעה בבלתי מעורבים:

לא במחיר פגיעה בכוחותינו

הרב עדו רכניץ

שאלת הפגיעה בבלתי מעורבים נדונה על ידי פוסקי זמננו בכמה הקשרים, והמסקנה משקפת כמה עקרונות משלימים (הציטוטים נבחרו על פי מידת הבהירות שלהם, אולם אין מחלוקת עקרונית בין הפוסקים):

העיקרון הראשון הוא האיסור על פגיעה מכוונת בבלתי מעורבים, כפי שכתב הרב שלמה גורן (שו"ת משיב מלחמה חלק א, עמ' יד): "מצווים אנו לחוס גם על האויב, שלא להרוג אפילו בשעת מלחמה, אלא בזמן שקיים הכרח להגנה עצמית לצורך כיבוש ולניצחון; ולא לפגוע באוכלוסייה בלתי לוחמת, ובוודאי שאסור לפגוע בנשים וילדים שאינם משתתפים במלחמה".

העיקרון השני הוא שיש לעשות מאמץ לצמצם את הפגיעה בבלתי מעורבים, כגון, קריאה לבלתי מעורבים לעזוב את אזור הלחימה, כפי שצה"ל נוהג לעשות במבצעים בדרום לבנון. וכך כתב הרב שאול ישראלי (עמוד הימיני סימן טז, ד, א): "מובן מאליו שאם ישנה אפשרות להזהיר את הנקיים מפשע שיסתלקו מהמקום יש לעשות זאת".

העיקרון השלישי הוא שפגיעה בבלתי מעורבים אגב פגיעה באלה שלוחמים בנו – היא מותרת ומוסרית, כפי שכתב הרב אברהם שפירא (תחומין כרך ד, עמ' 182): "כאשר נדרש וכאשר הסכנה גלויה לעין, אין מקום למדוד את מספר החיילים שלנו העלולים חלילה להיפגע כנגד מספר אזרחי מדינת האויב משונאי ישראל, שעלולים לשלם את מחיר המלחמה".

בשולי הדברים יש לציין שגם החוק הבינלאומי (הפרוטוקול הנוסף לאמנת ז'נווה, סעיף 51(3)) מתיר פגיעת אגב בבלתי מעורבים, ובלבד שמדובר בפגיעה מידתית, ולא בחיסול כפר שלם כדי לפגוע בחייל בחופשה.

הכותב הוא חוקר במכון משפטי ארץ, עפרה, ומחבר הספר "אתיקה צבאית יהודית" ביחד עם הרב אלעזר גולדשטיין

הטור פורסם בעיתון בשבע בתאריך 24.07.14

שאל את הרב: תיקון מזגן בדירה שכורה

תיקון מזגן בדירה שכורה

שאלה:

שלום רב,
אנו שוכרים דירה ע``פ חוזה שכירות של אתר ``דין תורה``. בחוזה אין התייחסות לאחריות על קלקול של המזגן בדירה, אלא באופן כללי על אחריות המשכיר על תיקונים כלשון החוזה: ``תיקונים הדורשים בעל מקצוע והנדרשים בכדי לאפשר לשוכר את השימוש לו הוא זכאי ע``פ חוזה זה והצורך בו לא נגרם עקב מעשיהם, או מחדלם של השוכרים``.
זמן לא רב אחרי הכניסה לדירה המזגן הפסיק לפעול, פנינו לבעלי הבית והם תיקנו את המזגן ``לפנים משורת הדין`` - לדבריהם.
לאחרונה המזגן שוב הפסיק לפעול והם מסרבים לתקן אותו בטענה שזו לא אחריותם.
אנו לא היינו שוכרים בשום פנים ואופן דירה ללא מזגן ונכנסנו אליה רק על סמך העובדה שיש בה מזגן תקין. במעמד חתימת החוזה לא דובר איתנו ע``כ שבעלי הבית לא לוקחים אחריות על תיקון המזגן ועל כן לא ברור לנו במה זה שונה מבעיות אינסטלציה או תקלות אחרות בדירה.
נשמח אם תוכלו לייעץ לנו מי האחראי לתיקון.
תודה מראש.

התשובה:

אם התיקון של המזגן הוא מעשה אומן הרי שלפי פשטות לשון החוזה זו חובת המשכיר ובתנאי שמדובר במזגן שהיה בדירה כזמן כניסתכם אליה. 

נציין שאף שהחוזה נכתב על ידי משפטי ארץ אך הפרשנות על החוזה אינה מסורה בידינו ואין לנו סמכות מיוחדת על כך, אלא יש צורך לקבל הכרעה מבורר מוסכם במקרה של מחלוקת. (ייתכן שהחובה לתקן את המזגן חלה על המשכיר רק אם במקום המגורים מקובל שיש לאנשים מזגן).

בברכה
מכון משפטי ארץ
עפרה