הרב שמואל פולצ'ק
מקורות אמפיריים
מקורות הלכתיים
צדדים להקל בפרסום
אחד ההבדלים בין בתי
המשפט לבתי הדין שדנים ע"פ ההלכה הוא אופן פרסום פסקי הדין. בבתי המשפט נהוג
לפרסם את פסקי הדין האזרחיים והפליליים עם השמות המלאים של הצדדים למעט במקרים
מיוחדים. בעבר היה כך המצב אפילו בדיונים בענייני משפחה, אך בתחום זה השתנה המצב
בעקבות הקמת בתי המשפט למשפחה. לעומת זאת, בבתי הדין הרבניים של מדינת ישראל, וכן
בבתי הדין הפרטיים לענייני ממונות, נהוג שכאשר מתפרסמים פסקי הדין, שמות הצדדים
מושמטים מהפרסום.
מקורות אמפיריים
על הבדל זה עמד השופט
משה דרורי במסגרת פסק דין שנתן לאחרונה בבית המשפט המחוזי בירושלים (עמש"מ
12-12-29553). עובדת מדינה שהורשעה ונענשה במסגרת עסקת טיעון בדין משמעתי שלאחריו
המשיכה לעבוד במקום עבודתה, גילתה שפסק הדין הכולל את שמה המלא מפורסם באתר
האינטרנט של נציבות שירות המדינה. בערעור לבית המשפט המחוזי ביקשה העובדת ששמה
והפרטים המזהים אותה יימחקו מפסק הדין שהתפרסם באינטרנט.
כרקע להכרעתו המשפטית
שיש להיענות לבקשה זו, הביא השופט דרורי בהרחבה בפסק דינו מקורות מהמשפט העברי
לעניין זה. עיקר הדיון הוא סקירה של מקורות אמפיריים מהתנ"ך, ספרות חז"ל
וספרות השו"ת מתקופת הראשונים ועד זמננו, בהם מתואר דיון משפטי כאשר בפועל
שמות הצדדים הושמטו או הובאו.
מחלק מהמקורות עולה
שברירת המחדל היא השמטת השמות, וכאשר השמות מובאים ומפורסמים, הדבר חריג ודורש
הסבר. לאור זאת, ההנחה היא שהכלל הוא שאין לפרסם ללא סיבה. אמנם, ייתכן שיש לכך
סיבות אחרות.
מקורות הלכתיים
בנוסף למקורות
האמפיריים, הביא השופט דרורי גם מקורות היכולים להוות בסיס נורמטיבי המחייב השמטת שמות בפרסום פסקי הדין. בספרו של
פרופ' נחום רקובר "תקנת השבים" נכתב בהקשר לתיעוד הרשעות במרשם הפלילי,
שפרסום עבר שלילי של אדם כלול באיסור לשון הרע. זאת, למעט מקרים בהם יש תועלת
בפרסום שלא ניתן להשיג בדרך אחרת. כמו כן יש איסור של "אונאת דברים"
כשמזכירים לעבריין שחזר בתשובה את עברו, כפי שנכתב במשנה (בבא מציעא ד, י). בנוסף,
הדבר יכול להניא עבריינים מחזרה בתשובה, וזה אינו רצוי.
נראה לי כי שני
הטעמים האחרונים – איסור אונאת דברים ועידוד תשובה, נוגעים בעיקר לעבריינים
שהשתקמו וחזרו בתשובה, וכך הוא במקרה בו דן השופט דרורי. לעומת זאת, נראה שאיסור
לשון הרע חל בכל מקרה, כאשר כבר אין תועלת מהפרסום. ולכן הנוהג הקבוע שלפיו לא
מתפרסמים שמות הצדדים בבתי הדין התורניים
ככל הנראה מושפע מאיסור זה.
יש לציין כי כל
העוסקים בעניין אינם מביאים מקור מפורש שאוסר פרסום שמות בעלי דין. אולם,
מצאתי בהקדמה לשו"ת אגרות משה חלק ט,
שהעורכים כותבים שהמחבר השמיט את שמות
בעלי הדין בגלל איסור לשון הרע ושמירה על כבוד המתדיינים.
צדדים להקל בפרסום
אמנם, היה מקום לספק
האם הדבר אסור באופן מוחלט. אין זה כה ברור שמהאיסור לצער בעל תשובה בהזכרת מעשיו
הרעים בפניו נובע גם איסור תיעוד הדברים במאגר מידע. ולפחות לפי חלק מהדעות בדברים שכבר התפרסמו אין
איסור לשון הרע, וכפי שנאמר בגמרא (ערכין יז ע"א) לגבי המתפרסם בפני שלושה,
וייתכן היה לומר שכך הוא לגבי כל פסק של בית דין. כמו כן היה מקום לספק אם חל
איסור לשון הרע כשהמספר אינו מתכוון להזיק (ראו מנחת אשר ויקרא סי' מא, ובמאמר הרב
עזריאל אריאל "לשון הרע במערכת ציבורית דמוקרטית" בצהר ה).
אולם, הרב אריה כץ
("לשון הרע במאגרי מידע" בתחומין כז 180-184) עסק בשאלת איסור לשון הרע
בניהול ארכיון ומאגר מידע ודן בשיקולים שהועלו לעיל. מסקנתו היא שעקרונית יש איסור
לשון הרע בשמירת דברי גנאי על אדם בארכיון שפתוח לעיון הציבור. לדבריו, יש להתיר
זאת רק כאשר יש בזה תועלת, ואם ניתן למחוק את שמות המעורבים ללא שתאבד התועלת
מהפרסום, יש לעשות כך. מסקנה זו עולה בקנה אחד עם מסקנת השופט דרורי.
הרב שמואל פולצ'ק הוא חוקר במכון משפטי ארץ, עפרה
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה