משפט עברי מודרני
מהו מעמדם ההלכתי של חוקי המדינה והאם ההלכה מכירה
בתספורת של הטייקונים? בכרך החדש של השנתון ' תחומין' המשפט העברי פוגש את המאה ה-21
כבר למעלה
משלושים שנה מוציא לאור מכון צומת היושב באלון שבות מדי שנה בשנה את השנתון
"תחומין", ובו מאמרים רבים בנושאים הלכתיים אקטואליים מגוונים, משבת
ותפילה ועד מקדש או מילה, מכשרות ומועד ועד גיור ומשפחה. "תחומין" משמש
כבמה מרכזית לחידושי תורה והלכה בעיקר עבור הציבור המתעניין בחיבור התורה עם
המציאות המודרנית. תחום משפט התורה אף הוא אינו נפקד מדפי תחומין, ובכלל זה מהכרך
שיצא זה עתה, כרך לד.
משפט התורה ומשפט המדינה
אחת השאלות
המרכזיות בהן עסוק המשפט העברי בזמננו היא שאלת המעמד ההלכתי של חוקי מדינת ישראל.
דיון ארוך בנושא ניתן למצוא בין השאר בספר כתר א'
במאמרם של הרב בן שחר והרב הס "התוקף ההלכתי של חוקי המדינה", ובנייר
העמדה של מכון משפטי ארץ
"תוקפם ההלכתי של חוקי המדינה" שנכתב על ידי הרב יואב שטרנברג והרב עדו
רכניץ.
יש כמה
דרכים בהם ניתן לתת תוקף הלכתי לחוקי המדינה. האחת – למדינה יש מעמד של מלך
שלדיניו יש תוקף לפי הכלל ' דינא
דמלכותא דינא' או ' משפט המלך' .
השניה - ניתן לראות את חוקי הכנסת כתקפים הלכתית לפי הדגם של תקנות הקהילות בימי
הביניים. השלישית – באופן עקיף, כאשר אנשים רגילים להתנהג על פי החוק, התנהגותם
יוצרת "מנהג" שהוא בעל תוקף הלכתי בדיני ממונות גם כשהוא מנוגד לעיקר
דין התורה, על בסיס העיקרון שבדיני ממונות יש חופש התנאה.
במבט כללי,
נראה שיש פרדוקסליות מסוימת בשאלה זו. מצד אחד יש תחושה שאם ההלכה תתעלם מחוקי
המדינה היא תהיה לא-רלבנטית, בלתי ניתנת ליישום, וגם לא מתאימה לתחושות הצדק
הרווחות. מצד שני, מתן תוקף מלא לכל חוקי המדינה, הופך את דיני התורה המשפטיים
למיותרים לכאורה, שכן הם מוחלפים בחוקי המדינה. קשה לקבל שרבע מהשולחן ערוך יהפוך
ל' אות מתה' ,
וזה גם לא נראה כיישום דין התורה אלא כהחלפתו בדין אחר.
אכן, הרב
אשר וייס במאמרו "היש תוקף לחוקי המדינה מצד מנהג המקום?" בכרך החדש של
תחומין (עמ' 171) קובע שרק בעניין בו
מתקיימים שני התנאים הבאים ניתן להניח שמנהג המקום זהה לחוק המדינה אף כאשר הוא
מנוגד להלכה: הראשון – שמדובר בחיובים שמקורם בהתחייבות האדם, ולא בחיוב
מהדין. השני - שמדובר בתחום שהשתנתה בו המציאות בזמננו ביחס
לעבר.
לדעתו, זהו
המצב ביחסי עובד ומעביד, בתחומי המסחר, ובתחום יחסי השכנות בבניינים משותפים. אבל
הוא שולל בתוקף את הרעיון, שיוחס לרב משה פיינשטיין במאמר של הרב פרופ' קליינמן במאמר בתחומין לב, שככלל בכל תחום ממוני
המנהג הוא בהתאם לחוק המקומי, ויש לזה תוקף הלכתי.
הדרך בה הוא
שולל זאת היא ראשית מהטעם העקרוני שהזכרנו, שאין לקבל שמערכת כלשהי תחליף לחלוטין
את ההלכה, וכפי שכבר הדגיש הרשב"א בתשובתו הידועה (שו"ת הרשב"א
ח"ו סי' רנד) שנפסקה להלכה
בשו"ע (חו"מ שסט, יא). שנית, יש מנהגים "גרועים" שהם חסרי
תוקף הלכתי (ע"פ תוס' ב"ב
ב. ד"ה בגויל). אם כן, ייתכן מקרה של מנהג שנהוג לפי חוק מסוים שאין לו תוקף
הלכתי, אם לדעת פוסקי ההלכה מדובר במנהג גרוע, אפילו אם הוא מבוסס על חוק. שלישית,
יש חוקים שלא נהוגים בפועל בכל הציבור, ואז אין להם תוקף הלכתי של
"מנהג" בכל אופן.
במאמר נוסף
בכרך הנוכחי של תחומין מציע הרב
אריאל בראלי ("השפעת חוקי המדינה על דעת בני אדם" עמ' 75) דרך נוספת למתן תוקף הלכתי לחוקים של המדינה.
דרך זו היא כאשר יש דין שתלוי לפי ההלכה בדעת בני האדם, בין אם בהתחייבות שיש
לפרשה כגון בחוזה, או בדיני ייאוש מאבדה וכדומה, כאשר במקרה מסוים יש להניח
שכוונתו של האדם תואמת את החוק. דרך זו דומה לדרך ה"מנהג" שהוזכרה לעיל,
בכך שהיא מכניסה את חוקי המדינה למסגרת ההלכה ללא הכרה ישירה בתוקפם, אלא באופן
עקיף. גם תוקף המנהג עצמו מוסבר לעתים קרובות כקשור לאומדן דעת הצדדים. אולם תוקף
המנהג בהלכה מותנה בהיותו התנהגות רווחת ונפוצה, וכן שלא יהיה בגדר "מנהג
גרוע", ואילו כאן מדובר בהשפעת החוק על מחשבתו של אדם מסוים, אפילו כאשר לא
מדובר במנהג בעל תוקף הלכתי. למשל, חברה המקבלת רשיון מהמדינה להפעיל קו תחבורה
ציבורי, יש לראותה כאילו הסכימה להתחייב בכל מה שחוקי המדינה מחייבים, למרות שלא
מדובר בהכרח במנהג כללי. כמקור לדרך זו מביא הרב בראלי את החזון איש שכתב (ליקוטים ב"ק סי' טז, א) "דינא דמלכותא מכרעת את האומד. וכיון
דמורגל אצלנו דינא דמלכותא דינא, אף שזה רק בתנאים מיוחדים, מכל מקום זה משפיע על
בני אדם...".
חברה בע"מ
תחום
אקטואלי נוסף בו מצוי אתגר משמעותי למשפט העברי המודרני הוא תחום דיני החברות
והתאגידים. עיקר העיסוק ההלכתי בתאגידים וחברות, מאז שנפוצו ישויות אלה בעולם, היה
בתחום האיסור וההיתר – מה דינם של חברות לעניין הלכות ריבית, שבת וחמץ בפסח. אולם
בשנים האחרונות מתרבות העבודות המתמודדות באופן ישיר עם המעמד המשפטי ההלכתי של
חברה בע"מ.
כבר בתחומין
כרך כו פורסמו מאמרים של הרב יועזר אריאל ושל הרב סיני לוי העוסקים בצדדים ממוניים
של חברה בע"מ. גם בכרך הקודם של תחומין, כרך לג, יש התייחסויות לכך במאמרים
של הראשון לציון הרב שלמה עמאר, הרב אשר וייס והרב שלמה אישון.
בכרך הנוכחי
יש שני מאמרים העוסקים בכך. הרב שלמה אישון במאמר "הסדר מחילת חובות (' תספורת' )
לחברות" (עמ' 305) קובע כי הדבר
לגיטימי מבחינה הלכתית, זאת הן לאור חוקי המדינה, אשר פוטרים את בעלי המניות מחבות
אישית מעבר לנכסי החברה, והן לאור מודעות המשקיעים, אשר השקיעו ביודעם שלא תהיה
חבות כזו. אולם, כאשר המנהלים אשמים בהתרשלותם בקשיי החברה, יש לחייבם אישית על
הנזק לו גרמו, כדין שומר שכר או אפוטרופוס.
ד"ר
אבי וינרוט במאמר "הטלת חיוב אישי (' הרמת
מסך' ) על בעלי מניות חברה בע"מ
ומנהליה" (עמ' 311) מביא מקורות
רבים לההגדרה ההלכתית של מעמד החברה בע"מ מבחינה משפטית. לפי האפשרות
שהאחריות המוגבלת בחברה נובעת מההסכמה של הנושים להגבלה זו, טוען ד"ר וינרוט
כי במקרים מסוימים, כגון כאשר החיוב אינו נובע מהסכם, אין מקום להגבלה זו,
והאחריות של בעלי המניות לא תהיה מוגבלת.
כך גם כאשר
החיוב נובע מהסכם אך הנסיבות הן כאלה שאין להניח שהנושה היה מסכים בהן לויתור על
האחריות האישית של הבעלים. זהו המצב כאשר ברור מראש שלא ניתן יהיה לפרוע את החוב
מנכסי החברה, ובמיוחד כאשר בעלי החברה אינו מבחין בין רכוש החברה לרכושו הפרטי.
במקרה כזה, אין משמעות להתניה שהגביה תהיה רק מנכסי החברה ולא מהנכסים הפרטיים של
בעליה. זהו נימוק מהותי יותר ל' הרמת
מסך' מאשר הנימוק של הרב אישון והרב עמאר במאמרים
שהוזכרו, שנימקו את החיוב באחריות המנהלים כשומרי שכר עבור המשקיעים.
לסיום ניתן
להעריך כי העיסוק ההלכתי המוגבר בשאלות משפטיות מודרניות מהווה נדבך נוסף בהפיכתו
של המשפט העברי למשפט חי ואקטואלי.
פורספ במוסף
צדק של מקור ראשון בתאריך 04.07.14
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה